איך ייראה הטניס ביום שאחרי פדרר, נדאל וג'וקוביץ'?

עידן 3 הגדולים שחווה סבב הגברים הוא נדיר וייחודי בממדים היסטוריים, וגם כעשור וחצי בתוכו, קשה לומר שיש עליו קריאת תיגר ברורה, משמעותית ומיידית. ובכל זאת, כשברקע הדור הצעיר נוגס ועוקץ, באוויר מרחפת שאלה שאיש לא להוט מדי לגלות את התשובה אליה: איך ייראה ענף הטניס כשהטריו כבר לא יהיה כאן?

***

לריצ'רד ג'פרסון – אלוף NBA ב-2016 עם קליבלנד ואיש תקשורת חד ומעניין בהווה – יצא לחזור לפני כשנתיים לפוזיציית המרואיין. בשיחה עם אחד מכתבי "בליצ'ר ריפורט" הוא נשאל שאלה מסקרנת: מה התקשורת לא מבינה ואף פעם לא תבין בסיקור שלה את הספורט? ג'פרסון לא חשב יותר מדי לפני שענה. "את כל עניין המורשת. מקום בהיסטוריה, הנצחה, שיאים, השוואות… אתם מאכילים בזה את הקהל בלי הפסקה, ואנחנו יושבים וצוחקים", הוא סיפר. אחרי כמה שניות, הוסיף:  "כל הקרבות האלו ממילא רלוונטיים רק ל-3-2 שחקנים בדור".

ג'פרסון כנראה עברו בראש שמות כמו לברון ג'יימס, קווין דוראנט וסטף קרי, אך לו היה רוצה היה מוצא ביסוס מושלם לחלקו השני של הטיעון דווקא בענף ספורט אחר. כזה שכבר למעלה מעשור וחצי חי בתוך ספיישל דרמטי של סדרת דרמה מענגת ובלתי נגמרת. 'משחקוני הכס' אפשר לקרוא לה, ו-3 גיבורי על מככבים בה. בו זמנית.

יריבות זה עניין לשלישייה

"כדור הארץ קיים כ-4.5 מיליארד שנים, ופדרר נדאל וג'וקוביץ' משחקים טניס באותו עידן", כתב מישהו בטוויטר, בציוץ שאולי מתמצת באופן הומוריסטי אך מדוייק עד כמה נדיר העידן הזה בטניס הגברים. כי להכתיר גדולי דור זו משימה פשוטה יחסית – זה הרי מלכתחילה תואר יחסי שמישהו חייב להיות ראוי לו. כאן זה משהו אחר. כאן מדובר בספורטאים שמעבר להיותם ענקי דור, יכולים להרכיב בזמן אמת קייס נפלא להיותם הטובים בהיסטוריית הענף מאז נוסד והפך תחרותי. כל זה בזמן שהם פועלים במקביל, באותו מרחב וזמן, ובכל יום שעובר מוסיפים עוד טיעון לתיק הראיות.

על הדרך הם גם שוברים לרסיסים את ההרגל שלנו לראות ביריבות עניין דיכוטומי. אין פה מג'יק נגד בירד, לא עלי-פרייזר, לא מסי-רונאלדו או דייגו-פלה, ואפילו לא אגאסי-סמפראס. 146 מפגשים ישירים, 3 היריבויות הארוכות אי פעם בעידן הפתוח, וזכייה ב-57 מ-69 הסלאמים האחרונים הם מספרים חזקים מספיק כדי להבהיר שמה שכן יש כאן אלו 3 מצ'אפים שונים שלכל אחד אופי וקווי עלילה משלהם. מצ'אפים שמתדלקים יריבויות ענק פרסונליים. ועדיין – הקרבות האישיים של רוג'ר, רפא ונובאק מול ההיסטוריה לא פחות מרתקים. את המביט מהצד בטוח. אולי גם אותם.

"האם טניסאי יצטרך לזכות ב-15 גרנד-סלאמים רק כדי להיחשב גדול?"

מה שנשאר בצל בתוך משחק המספרים הזה של פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל, בין שלל הניתוחים, הנתונים והוויכוחים, זו רשימת תהיות שאנו נישאר עימן אחרי שהפרק הזה ייחתם. רובן חשובות לעתיד הענף יותר ממה שנראה כרגע, אך הן חשובות לא פחות גם לנו כצופים. תהיות כמו: איך נקבל, אם ניאלץ ,סיטואציה בה לגדולה יש לפתע רף אחר? כזה, נגיד, שלא כולל זכייה בכמות דו ספרתית של סלאמים לשחקני העלית. האם במצב כזה נצליח בכלל להיגמל מהסם המשולש שאנו צורכים שנים? ואם כבר, מה בעצם "עדיף" לטניס – להיות ענף שנשלט על ידי כוכבים בודדים (אך היסטוריים) או דמוקרטיה לכל? מה באמת חשוב יותר: דומיננטיות או עומק?

בשיחה עם ג'ון ורטהיים מ"ספורטס אילוסטרייטד", מאטס וילאנדר התייחס בדיוק לסוגיה הזו. "כשרוג'ר, רפא ונובאק יפרשו, נצטרך שנה-שנתיים רק כדי להבין איפה אנחנו עומדים, מה היריבות הגדולה הבאה, ומי מהצעירים יפרוץ ,"אמר השבדי, ואז, כאילו כבדרך אגב, זרק לאוויר תהייה שלא בטוח כמה לנו, אוהדי הטניס, יוצא לחשוב עליה. "האם אנחנו נכנסים לתקופה בה טניסאי יצטרך לזכות ב-15 סלאמים כדי להיחשב גדול? 5-4 כבר לא יספיקו לנו כדי להעריך ספורטאי גדול? אני אישית מקווה מאוד שלא, וגם לא חושב ככה. הצעירים של ימינו קיבלו מודלים נהדרים לחיקוי שהעלו את רמת הטניס לשמיים וחייבו אותם לרף גבוה. רק זה לבד צריך לשים את הספורט במקום טוב גם אחרי ש-3 הגדולים לא יהיו חלק פעיל ממנו".

העניין הפעוט שרובנו שכחנו וחלקנו בכלל לא זכינו לחוות, הוא שהטניס כבר היה במקום אחר. מרתק או משעמם יותר, עניין של השקפה. אבל יש לנו ביד תמונה ללמוד ממנה. וילאנדר עצמו היה חלק מתקופה בה לא חסרו לסבב כוכבי על וטניסאים גדולים שמשכו קהל ועניין. אלא שאז העושר פשוט התחלק. בניגוד לימינו, העומק האיכותי בטופ הביא לפיזור תארים ולא איפשר לדומיננטיות או יריבות כלשהי להימשך מעבר למספר עונות, במקרה הטוב.

אם ניקח כדוגמא את העידן שנחשב אולי לעמוק ותחרותי מכולם ונספור סלאמים לשחקנים שזכו בהם רק מאמצע שנות ה-80 עד לסוף המילניום, נגלה טבלה כזו: סמפראס – 14, לנדל ואגאסי 8, וילאנדר 7, בקר ואדברג 6, קורייר 4. נלך עוד צעד כרונולוגי לאחור ונמצא שבורג, קונורס ומקנרו נאבקו זה בזה וסיימו עם 12, 8 ו-7 בהתאמה. כדי לחדד את הפרופורציות, צריך רק להיזכר לרגע שלפדרר, נדאל וג'וקוביץ' יש 19 בממוצע. למעשה, מתחילת העידן הפתוח בטניס ועד 2003, 14 שחקנים שונים זכו ב-5 מייג'ורים או יותר. מ-2003 – השנה בה פדרר זכה בסלאם הראשון שלו – והלאה, עשו זאת שלושה בלבד. נחשו מי.

שונה, אבל מרתק: היה פה טניס לפני רוג'ר, רפא ונובאק

בלתי אפשרי להשוות הצלחה מסחרית בין תקופות, אך אם אתם תוהים באשר לאטרקטיביות וליכולת הסבב לשווק את השמות הללו החוצה ככוכבים בזמנו, כדאי להבהיר שכל המצויינים בפסקה למעלה היו טניסאי ענק לתקופתם. סטארים של הספורט. כל אחד מהם גם דורג ראשון בעולם, וביחד היו לב פועם של ענף שלא סבל מחוסר עניין או יוקרה. להיפך. בקר נלחם באגאסי שנאבק באדברג שהלך ראש בראש עם לנדל, שהיה הנמסיס של כולם. ובעיקר של מקנרו. יצריות, אש ואקשן לא היו חסרים ביריבויות הללו. להיפך."חטאן" היחידי היה היותן קצרות טווח ביחס לאלו של היום (מצד שני, גם הקריירות היו קצרות יותר).

ישנן דרכים לבחון ולנסות ליישב אם כטניסאים הם היו פחות מוכשרים מהעלית של ימינו או יותר (אם כי דרכים בעייתיות מאוד בשל השפעות הטכנולוגיה על המשחק, השינויים שעברו המשטחים ועוד), אבל זו הרי מראש לא הנקודה כאן. הרעיון הוא שאם עוד 20 שנה נראה, למשל, את סטפנוס ציציפאס ויאניק סינר עם 7 זכיות, את זברב, רובלב ותים עם 6, ואת אוז'ה-אליאסים, שפובאלוב וצ'וריץ' עם 4 כ"א, בהחלט יכול להיות שגם הדרך לשם תהיה מהנה. שונה, מאוד מאוד שונה, אבל מהנה.

"שינוי אמיתי? רק כשאחד מהצעירים יצליח לנצח את פדרר, נדאל וג'וקוביץ' ברצף, בגרנד-סלאם"

אם יש משהו שלימדה אותנו השנה הכל כך מוזרה הזו, ובטח קודמתה, זה שבהירות לגבי עתיד הענף לא בטוח כלל שנקבל בקרוב. 2018 ו-2019 הסתיימו שתיהן עם זכיות של כוכבי עתיד בטורניר גמר הסבב בלונדון ואולי ייצרו מחשבות בכיוון של שינוי אמיתי. כשמוסיפים לזה את גמרי הסלאם בתווך, שבהם מדבדב ותים סחטו חבר במועדון הביג 3 עד לקצה לפני שנוצחו, נראה שהתזוזה אכן החלה. אבל צריך לזכור גם שפרט לניצחונות בודדים של ציציפאס על פדרר ושל תים על נדאל (אוסטרליה 2019 ו-2020), כל הרמת ראש של צעיר מבטיח מול חבר מהטריו היתה במשחקי הטוב מ-3. לא בסלאמים. ושאותו פדרר בדיוק הודח בארה"ב בשנה שעברה בעיקר בגלל פציעה, והצליח להגיע לחצי הגמר באוסטרליה רק השנה למרות ששוב נפצע במהלך הטורניר.

ואם כבר, איך בכלל אפשר להגדיר "שינוי" בסבב? מה יהיה קו פרשת המים שלאחריו עולם הטניס ירעד? חזרה לוילאנדר. "חילופי שלטון אמיתיים זה לא אם אחד מהצעירים יזכה בסלאם אחד. זה יכול לקרות", אמר השבדי. "ביום שאחד מהם יהיה מסוגל לנצח את 3 הגדולים ברצף, בגראנד סלאם, אז אוכל להגיד שזה קרה באמת. לא לפני כן. האתגר הפיזי שרפא, נובאק ורוג'ר הם מציבים בפני הצעירים הוא עצום, ואף אחד מהם לא פיענח את זה עדיין".

***

אולי מבחינתנו, מדובר בכלל במצב אופטימלי. את הזמן שנותר עד שנגלה אם העידן הפתוח הופך שוב לפתוח לרווחה נבלה תוך בהייה באגדות ועם אופטימיות שהעולם לא יקרוס כשיעצרו ויפנו לכתיבת הביוגרפיה ולבחינת המורשת שהשאירו מאחוריהם. למרות שאתם יודעים, כמו שריצ'רד ג'פרסון אמר, דיבורים על מורשת זה לא מעניין ולא רלוונטי לאף אחד.

טוב, אולי חוץ מ-3-2 שחקנים בכל דור.

(קרדיט תמונה ראשית: Davidmenbe, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons)