עד העונג הבא: על הגמר הנהדר בין תים למדבדב

דניל מדבדב ודומיניק תים, שני הפיינאליסטים הראויים ביותר והשניים שמאיימים יותר מכולם להשתלט על הטניס ביום שאחרי 3 הגדולים, סיפקו לנו בדיוק את מה שקיווינו לו: קרב צמוד, דרמטי, איכותי וסופר פיזי, שהלך בסוף לשחקן שהגיע לו רק מעט יותר. על ערב כיפי בלונדון, וגם: פרידה מעונת הטניס של 2020, שהיתה ונותרה מוזרה אבל גם מאוד מרגשת

***

בלא מעט מובנים, טורניר גמר הסבב שאמר אמש שלום ללונדון אחרי 12 שנים, נגמר בדיוק באופן בו הסתיימו שני קודמיו: עם זוכה צעיר ומבטיח, שמצית את הדמיון וזורק עוד בול עץ למדורת הדיונים על מתי כבר יקרה השינוי הגדול בעולם הטניס. מתי יגיע היום שאחרי מחר, ומתי ההצקות הקטנות של החבורה הרודפת יהפכו לנגיסות משמעותיות בגלימה של 3 הטיטאנים.

אלא שבניגוד לשני הזוכים הקודמים – אלכסנדר זברב וסטפנוס ציציפאס – הפעם זה הרגיש שצמד הפיינאליסטים היו שני השחקנים ש(נכון להרגע) באמת ראויים להיות מסומנים כיורשים המיידיים. לא רק כי אם רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' יודיעו מחר על פרישה, מספרי 1 ו-2 בדירוג העולמי יהיו דומיניק תים ודניל מדבדב, אלא בעיקר כי גם האוסטרי וגם הרוסי הוכיחו יותר מכל אחד אחר שהם מוכנים לאתגר. לא רק בגמר הסבב, אלא גם בסלאמים.

הראויים והמוכנים ביותר לרשת את 3 הגדולים. לפחות נכון להרגע

אם נסתכל לרגע על מה שתים ומדבדב עשו רק בשנתיים האחרונות נגלה תמונה כזו: תים הדיח את נדאל מאוסטרליה והוביל 1:2 על ג'וקוביץ' בגמר במלבורן לפני שזה נגמר בשיברון לב. הוא גבר על נולה פעמיים בלונדון, שנה אחרי שנה, זכה בסלאם הראשון שלו, והפך גמר בצרפת לתחרותי מול רפא (גם זה הישג עצום בעידן הזה). שלשום תים הפך גם לשחקן השני בהיסטוריה שניצח 15 פעמים את 3 הגדולים. לא מן הנמנע להניח שבקרוב מאוד הוא גם יחלוף על פני אנדי מארי כשחקן שניצח אותם הכי הרבה פעמים.

ומה לגבי מדבדב? האם יכול להיות שהטכניקה המוזרה שלו, ההנפות המאוחרות והלעיתים לא אסתטיות והאופי האקסצנטרי מונעים מאיתנו לראות שמדובר בטניסאי מחונן? גרף השיפור הרי ניצב לנגד עינינו, והוא נחרץ. וזה לא רק הדירוג, לא זה שלקח את נדאל לסט חמישי בגמר סלאם משוגע ומדהים, ואפילו לא העובדה שהוא כרגע נראה כמצ'אפ הכי מפחיד לשחקן הטוב בעולם, אלא בעיקר היכולת לעמוד מול כל יריב. פיזית, מנטלית, ומעל לכל – טקטית.

הנתון שמדבדב ייקח איתו הביתה, יחד עם הגביע

למדבדב יש, ואת זה ראינו לא מעט בטורניר הנוכחי, יכולת לשנות תכנית משחק ולבחור מתוך סל כלים עצום. אגרסיביות מהבייסליין כשצריך? יש. יכולת להתגונן ארבעה מטרים מאחורי קו הבסיס, ולהזיז אפילו משם את היריב עם חבטות פלאט זוויתיות? צ'ק. הגשה מפחידה? גם זה ברשימה. סרב אנד וולי מדי פעם? למה לא. יכולת החזרה בלתי נתפסת ובקהאנד קטלני? כמובן.

הבונוס המיידי אמש היה הגביע בלונדון בתוספת לנאום זכייה מקסים ומשעשע, אבל הנתון שבאמת מלמד על המקום בו נמצא הרוסי היום הוא זה: מעולם לא זכה שחקן בטורניר גמר הסבב כשהוא גובר בדרך לזכייה על המדורג 1, 2 ו-3 בעולם. אמש זה קרה לראשונה. ואין גרם של חוסר צדק בכך ששמו של מדבדב רשום מתחת ומעל להישג הזה.

מדבדב ותים מגלמים את רמת הפיזיות והאתלטיות שטניס העלית העולמי חצה

היו לא מעט אלמנטים שאפשר לקחת מהמשחק אמש. אחד מהם, וזו היתה תמה בולטת לאורך כל הטורניר בלונדון, הוא רמת הפיזיות הנדירה שהטניס הגיע אליה. לקצת מספרים נגיע תיכף, אבל עוד לפני כן ראינו אמש שני סופר אתלטים שאחרי שבוע מתיש ושנה כל כך מוזרה, נלחמים אחד בשני כמו אריות על סטרואידים. בזמן ההכנה לטורניר, ב-ATP העלו וידואים ממשחקי עבר. בקר, סמפראס, אדברג, אגאסי, מקנרו – על איש מהם לא ניתן לומר באופן נחרץ כי הם נופלים ברמת הכישרון מהדור הנוכחי, אבל הטכנולוגיה, העוצמות, והכח, אלוהים, הכח. העולם התקדם, והטניס עימו, למקום שבו אתה יושב ותוהה כמה יותר מהיר וקטלני הספורט הזה יכול להיות.

כמות חבטות האנגל אמש ששלחו את תים ומדבדב לרוץ לאיזור הקוונים (הלא קיימים) ואז חזרה לתוך המגרש היתה עצומה, ואז בקורלציה ישירה גם כמות החבטות שנאלצו לייצר תוך כדי תנועה ובאי שיווי משקל מוחלט. עוד פורהאנד קרוס, ועוד חילופי בקהאנדים בלתי נגמרים, וסלייסים ורשת, ואיך לעזאזל מסיימים פה נקודה? מי שמצא את הדרך לעשות זאת קצת יותר טוב היה מדבדב עם אחוז הצלחה אדיר ברשת (38 נקודות ב-48 ניסיונות עלייה – 79%). אחד מהניסיונות הללו היה שווה לו גם שבירה בעת קריטית בסט השלישי, ואז ניצחון.

במשחק כל כך צמוד, מדבדב היה טוב רק במעט. אבל מעט זה מספיק

מעבר לנתון הנ"ל, הגמר אמש היה עוד עדות, אחת מתוך עשרות שאנו מקבלים לאורכה של עונה, בנוגע לכמה צר חלון ההזדמנויות להכרעת משחקים בין שחקני העילית. לא רק על המגרש – גם ברמת הנתונים היבשים – המשחק אתמול היה צמוד באופן משמעותי. נתון אחד שיכול ללמד על כך הוא ההגשות. ישנה נטייה להסתכל על אחוזי הכנסה + הצלחה שלהן, וזה נכון והגיוני, אבל בסוף המוצר המוגמר הוא אחוז הנקודות סה"ב ששחקן השיג מהסרב שלו (ראשון ושני גם יחד). אמש הנתונים של תים ומדבדב היו קרובים מאוד בפרמטר הזה (68% מדבדב, 66% תים).

גם סך הנקודות הכללי שהשיגו היה מאוד צמוד (112:115 למדבדב). זה, אגב, הפרמטר הסטטיסטי המנבא הטוב ביותר לחיזוי מנצח במשחק טניס. גם הפרמטר השני – אחוז נקודות ההחזרה בהן זכה שחקן – הלך למדבדב (34% מול 32%). שני הנתונים הללו, בתוספת לעובדה שהשיג יותר אפשרויות שבירה, הפכה את הרוסי לשחקן המעט טוב יותר באותו ערב. מעט מאוד. אבל כפי שאמרנו, בעידן הזה מעט מאוד זה גם מספיק.

בשנה כל כך קשה ומוזרה, גילינו שהטניס כאן להישאר. וזה המון

קשה בלי כמה מילים לסיכום שנת 2020 בטניס העולמי. 12 שנים בילה טורניר גמר הסבב בלונדון, רגע לפני המעבר לטורינו בשנה הבאה. בין אם אהבתם את התוצאה הסופית או לא – וכשברקע אי בהירות לגבי אם ואיך תתקיים אליפות אוסטרליה – מדובר היה בשבוע שלפרקים הזכיר לאוהבי הטניס שהענף פה להישאר. נכון, היציעים היו וכנראה שיהיו
עוד זמן מה ריקים, ולחיצות ידיים, שלא לומר חיבוק, בין יריבים מרגישים לעיתים כמו מיצג מעידן אחר. המגרש נראה ריק בהיעדר קוונים שהוחלפו על ידי מערכות אלקטרוניות משוכללות, ונערי/נערות הכדורים לובשים מסיכות ובטורנירים מסויימים כפפות. זה לא זה, אבל זה כן זה. כי הטניס – הפורהאנדים והבקהאנדים, הקרוסים וחבטות לאורך הקו,
רכבת ההרים המנטלית והטקטית, והאהבה לגיבור שלך – עדיין שם. וכל עוד הם שם, לנו יש לכל הפחות אהבה אחת שלא נפגעה מהקורונה. בימים כאלו, גם זה המון.

קריאה נוספת:

על ELO שמעתם? הכירו את הדירוג האמיתי שכדאי לנו להסתכל עליו

העידן הפתוח לרווחה? איך ייראה הטניס ביום שאחרי רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ'