רגע לפני הסלאם הראשון של 2021, גלעד בלום עם חוויות בלתי נשכחות ממלבורן וניתוח הטורניר השנה (כולל הימורים). וגם: על הסגנון "הג'וקוביצ'י" של שחקני הדור הבא, הטניס בימים שלאחר 3 הגדולים, וקינה קטנה על היעלמות הגיוון הסגנוני בסבב (עם ד"ש חמה לפדרר)
***
ערב כל סלאם, ערב פתיחת כל שנה חדשה, הרבה 'שאלות טניס' עולות לאוויר. חלקן ייענו בעוד שבועיים מהיום, חלקן בהמשך 2021. על רובן לא קל לענות מראש, לעיתים כמעט בלתי אפשרי, אבל אם יש בנמצא אנשים שבדיוק כמו שאר חובבי הענף יכולים להזריק טניס לוורידים 24/7, אבל בניגוד למרבית חובבי הענף גם היו שם, אין טוב וכיף מלשמוע את ההערכות והדעות שלהם. אחד מהם הוא גלעד בלום, וערב פתיחת אליפות אוסטרליה, הוא התפנה לראיון קצר כאן בטניס 360.
במהלך אליפות אוסטרליה יובאו באתר מאמרים וכתבות לסיקור הטורניר. התרשמו מעוד תכנים בארכיון הכתבות בעמוד הבית
אז איך זה להיות ולשחק במלבורן, מה מייחד את אוסטרליה, מי הפייבוריט והפייבוריטית, ואם כבר טניס – לאן הענף הולך בפן הסגנוני ומי יהיו השמות שביום מן הימים ישימו קץ לעידן 3 הגדולים, ואולי אפילו יחליפו אותם. הכל מחכה לכם פה למטה. כולל אזכור בלתי נמנע לאחד, רוג'ר פדרר, שיחזור לחיינו רק במרץ. תהנו.
כשברגסטרום התעלף ב-38 מעלות: סיפורים מאוסטרליה
היי גלעד, ותודה על הראיון. נתחיל בעניין כללי: לאורך השנים אנו כחובבי טניס שומעים מהצד הרבה דברים על אוסטרליה. שמדובר בטורניר שהשחקנים הכי אוהבים, שהמתקנים משובחים, שהקהל שם 'מבין טניס', ושהטמפרטורות הן אתגר עצום. כאחד ששיחק שם ואף התמודד שם מול שחקנים בקליבר של נואה וקורייר, ספר קצת על החוויה של מלבורן.
"שיחקתי באליפות אוסטרליה 4 פעמים. עשיתי שם סיבוב שלישי ב-90, סיבוב שני ב-91 וב-92, וכבונוס גם רבע גמר בזוגות ב-92. אישית תמיד אהבתי את מלבורן, והאמת היא שמבין 4 הסלאמים אוסטרליה הוא הטורניר שהכי אהבתי. אני עצמי חצי אוסטרלי – אבי ז״ל נולד וגדל במלבורן, יש לי שם דוד (הארי בלום) והרבה משפחה, ותמיד הרגשתי שם ממש בבית. הארגון באוסטרליה הוא באמת הכי ידידותי לשחקנים כפי שלא מעט מהם אומרים, ומעבר לזה נכון לומר שזה עם מאד נחמד. הקהל חולה על טניס ובאמת גם מבין טניס. תענוג אמיתי".
"מבחינת מזג האוויר, כן, חם מאד, כמו בניו יורק, אלא שבניגוד לניו יורק – אין לחות. מאד יבש. אישית תמיד העדפתי את מזג האוויר הזה, אבל חלק מהשחקנים לא. לכן ראינו תמיד הרבה פציעות והתכווצויות. בסיבוב השני שלי נגד כריסטיאן ברגסטרום ב-1990 כבר פיגרתי 2:0 במערכות ו-4:1 בסט השלישי עם שתי שבירות – וזה נגמר עם הקאמבק הכי גדול שעשיתי בחיי. ניצחתי 2:6 בחמישית ומיד בסיום המשחק לקחו את ברגסטרום המסכן היישר לבית חולים כי סבל מהתייבשות אחרי 5 שעות משחק בחום 38 מעלות. ורק כדי שתבינו איזה טניס היה בישראל פעם: ב-1992, כשהגעתי לרבע בזוגות, עמוס מנסדורף עשה רבע ביחידים".
ה"האפי סלאם". איצטדיון רוד לייבר במלבורן (קרדיט: CC – Author: Pulv)
לקריאה נוספת
הברומטר האמיתי: על הבקהאנד של רוג’ר פדרר
מהי הסטטיסטיקה שיכולה להבטיח ניצחון במשחק טניס?
היום שאחרי מחר: איך ייראה הטניס בלי פדרר, נדאל וג’וקוביץ’?
תזכרו היטב את השם יאניק סינר: על סיפור הפריצה החריג של האיטלקי
בהמשך לשאלה הראשונה: יש איזו תחושה שעבורנו כקהל, אליפות אוסטרליה היא הסלאם שקצת עובר מתחת לרדאר (אולי בגלל השעות הקשות), ושיש לו פחות ייחוד לעומת ווימבלדון, רולאן גארוס ואפילו ארה"ב. האם אתה שותף לתחושה (כצופה, כשחקן)? וגם: מה כן מייחד את אוסטרליה לדעתך – האם אולי העובדה ששחקנים מגיעים אליה רעננים פיזית ומנטלית?
"מה שאתה אומר היה נכון עד לתקופת זמן מסויימת. ב-1986 יצא לי להשתתף בטורניר בפעם האחרונה בה שוחק על דשא והמתקן עוד היה ישן ומוזנח (אני זוכר את השנה ההיא היטב כי הצלחתי להיכנס להגרלה הראשית עם דירוג של 160 בעולם). אבל ב-1987 העבירו את הטורניר לפלינדרס פארק, למתקן חדש, ואז הוא חזר למעמד שווה לשאר השלושה (למרות שנכון שלווימבלדון תמיד יהיה יתרון בגלל הרומנטיקה המיוחדת). לגבי העובדה שזה הטורניר הגדול הראשון קלנדרית – זה לא ממש משנה. יש הלא טורנירי הכנה, והפגרה בטניס קצרה ממילא".
"בטניס אי אפשר לשים גול, להעיף כדורים ליציע ולקוות שייגמר"
הטניס סבל כמו האנושות כולה, מהקורונה. בידודים, בועות, שחקנים שחלו וחזרו, אי יכולת להתאמן ולהחזיק צוות, היעדר קהל וכו. ובכל זאת, מחקר שהוזכר כאן באתר קבע שהתוצאות בתקופת הקורונה (מאמצע 2020 ועד היום) – נשארו מאוד צפויות וקלות לחיזוי. האם יכול להיות שהמגיפה לא שינתה יותר מדי לטניס ברמה המקצועית? ואם כן, למה? האם ייתכן שספורטאים אינדבידואלים מושפעים פחות, או שמא זה אופי הטניס שבסופו של דבר מביא פייבוריטים לנצח רוב הזמן.
"המגיפה כן השפיעה על כולם אבל בצורה שוויונית ולכן יחסי הכוחות לא השתנו. תזכור תמיד שבשביל לשמור על כושר צריך רק מגרש, כדורים ויריב אימונים (וחדר כושר כמובן). לרוב השחקנים כן היתה גישה לאימון כך שתיאורטית הם לא נפגעו. אפילו להיפך. חלק מהם, כמו רפא ורוג׳ר, ניצלו את זה לשפץ את הגוף ולנוח. בענפים הקבוצתיים זה פגע יותר כי קבוצה צריכה משחקי אימון כדי להתחבר. טניס זה ענף שאלמנט המזל בו קטן מאד. אם אתה טוב, אז תנצח מישהו פחות טוב ממך. או במילים אחרות: אי אפשר לתת גול בפוקס, להעיף כדורים ליציע ולחכות שהמשחק ייגמר".
8:75. קשה מאוד להתעלם מהמאזן ההיסטורי של נובאק ג'וקוביץ' באוסטרליה (גם סוכנויות ההימורים הולכות איתו חזק). לאור השאלה הקודמת, ובכלל: האם גם לדעתך אפשר לקבוע שהוא פייבוריט מוחלט או שמרגיש לך שזה יותר פתוח ממה שנראה?
"אין ספק שעל משטחים קשים נובאק הוא הפייבוריט בכל טורניר. הכל תלוי בו עד שיוכח אחרת".
עד שיוכח אחרת – הוא האיש לנצח באוסטרליה. נובאק ג'וקוביץ'
צעירים חסרי מנוח: הטניס בימים שאחרי פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל
בין שכבת הביניים שאורבת ל-3 הגדולים, האם לדעתך אפשר לסמן שחקן אחד, נאמר מהטופ 10 (תים, מדבדב, זברב, ציציפאס, רובלב), שיש לו את הפוטנציאל להשתלט על הסבב בשנתיים-שלוש הקרובות? או שאנחנו הולכים לתקופה דומה לשנות ה-85-90, בה הסלאמים התחלקו בין רבים וטובים.
"סביר להניח שבדור הבא תהיה חלוקה יותר שווה בין התארים הגדולים. בלי קשר, כל השמות שהזכרת מסוגלים לרשת את המקום הראשון כשהשלושה יפרשו, ובמקביל יכול להיות שמישהו אחר גם ייכנס לתמונה (דניס שאפובלוב, יאניק סינר ועוד)".
ערב אליפות אוסטרליה 2021, יש רק שחקן אחד מתחת לגיל 20 בטופ 100 בדירוג ה-ATP (יאניק סינר). בתקופה בה אתה שיחקת, הסיפור היה שונה לחלוטין – צעירים היו דומיננטיים ושחקנים זכו בסלאמים עוד לפני גיל 20. האם השינוי הוא אך ורק עניין של התקדמות טכנולוגית מאריכת קריירות, או שיש עוד דברים?
"בתקופה שאני התחלתי היה בהחלט קל יותר להגיע למאיה. אני הגעתי לדירוג של 102 בגיל 19, בגיל 22 נכנסתי לטופ 100, ועמוס היה שם כבר בגיל 20. שחקנים גם לא החזיקו אז מעמד, וגיל הפרישה הממוצע היה 29-30. היום תודות לרפואה, תזונה ושיטות אימון המתקדמות, שחקנים מנהלים את הקריירה בחכמה ושורדים הרבה מעבר לגיל 30. בנוסף, חשוב לציין שהם גם משחקים פחות מבעבר. בדור שלי היו יותר טורנירים של הטוב מ-5 וגם גביע דייויס שוחק בשיטה הזו (ואפילו בלי שובר שוויון עד 1989). השיטה והכסף הגדול מאפשרים לשחקנים להישאר במאיה הרבה שנים, וזה פשוט לא משאיר מקום לצעירים. שחקן מנוסה שנמצא בטופ מאה כמה שנים – יש לו יתרון עצום על הצעירים. ובסוף זה גם עניין של בגרות נפשית כי לניסיון באמת אין תחליף".
התארים יתפזרו, אבל האיש בתמונה עשוי לקחת חלק גדול מהם. דומיניק תים
"שחקני הדור הבא הם וריאציות על הסגנון של נובאק ג'וקוביץ'"
אם ניקח כדוגמא את 3 בני ה-19-21 הבכירים בסבב – סינר, אוג'ר אליאסים ושאפובלוב (אפשר להוסיף את קרלוס אלקארז שצעיר מהם ושעושה סימנים מבטיחים מאוד) – האם מבחינתך יש מישהו שהוא "מודל טניסאי העל הבא"? אם כן, מה המאפיינים שלו, גם לאור הניסיון שלך עם אימון צעירים? שוב היכולת האתלטית? היכולת לחבוט בעוצמה אדירה את שני סוגי חבטות הקרקע? משהו אחר?
"אני חושב שמבחינת סגנון, שחקני הדור הבא הם וריאציה על הסגנון של ג'וקוביץ'. זה גם הסגנון השולט בסבב כולו. הלכתי לפני שבועיים לראות את טורניר דלריי ביץ'. מעבר לכך שהיה כיף לראות טניס מקצועני בלייב, יצא לי לצפות בהוברט הורקאץ' הפולני, סבסטיאן קורדה הצ'כי-אמריקני (שאת אביו ניצחתי בווימבלדון וב-US OPEN), וגם את פרנסיס טיאפו האמריקני. מבין השלושה שציינתי, קורדה הכי הרשים אותי (למרות ההפסד בגמר להורקאץ'), אבל בקטע הסגנוני הם היו דומים: כולם משחקים עם אחיזה חצי מערבית, כולם חובטים גב יד בשתי ידיים ומסתמכים על הגשה טובה שתיתן להם את האפשרות לשלוט בנקודה מהקו האחורי (בעיקר בעזרת כף היד). כולם שחקנים מעולים, אבל יש תמיד הרגשה שהמקור עדיין טוב יותר: ג׳וקו פשוט יציב יותר, מדוייק יותר וזז הרבה יותר טוב מהם".
"אין איזה מישהו שמגיע עם סגנון מהפכני כפי שעשו בזמנו בורג ומקנרו או פדרר ורפא. ג'וקוביץ' הוא בעיניי מעין הכלאה של הטניס של רוג׳ר ורפא, שיבוט משובח שיותר טוב מהמקור (על אספלט), והדור החדש די מחקה את את מה שהוא רואה. נגמרו הזמנים בהם היו 3-4 סגנונות משחק, והיום כולם משחקים עם אותה טקטיקה בסיסית. הסרב אנד וולי, למשל, כטקטיקה בסיסית כבר עבר מן העולם. זה פשוט לא יעיל מול החזרות מהירות ועצמתיות, ובימינו עדיף לקבל חבטה קלה אחרי סרב טוב".
"מה שכן, יש כמה שחקנים שחובטים גב יד ביד אחת, ולטעמי זה יותר מעניין (בעיקר תים, וואוורינקה, ודימיטרוב שראה הרבה פדרר בילדות ומשחק בול כמוהו). השחקן הכי מעניין מבחינתי כיום הוא מדבדב. הוא מספיק מוזר ומשוגע כדי להיות גדול, ובמקביל הסגנון שלו הוא ייחודי מאד ובלתי ניתן לחיקוי".
מוזר, משוגע ועם סגנון ייחודי ובלתי ניתן לחיקוי. דניל מדבדב
"כמאמן אני אומר לילדים אצלי: תעלו לפחות פעם אחת במשחקון לרשת"
נעבור לנשים. סרינה נראתה טוב בטורניר ההכנה אבל פרשה בחצי הגמר כך שנראה לגבי מצבה במלבורן. עם או בלי קשר, ועל רקע גיוון זהות הזוכות והפיינאליסטיות בסלאמים בשנים האחרונות ב-WTA, האם אתה כן מזהה מישהי שיכולה להשתלט על הסבב בטווח הניכר לעין, ולעשות זאת על כל סוגי המשטחים? נגיד, מבין אנדרסקו, אוסאקה, בארטי, האלפ ושוויאטק?
"השחקנית היחידה שאני יכול לראות עם פוטנציאל לקחת בעלות על הסבב היא נאומי אוסקה. כשהטניס שלה עובד, היריבות יכולות רק לרוץ מצד לצד ולצפות בווינרים שורקים לידן. היא כן קצת אניגמה וכן יש לה נפילות. אם היא תביא את ה"איי גיים" שלה לכל משחק, אז היא האחת שבאמת הכל תלוי בה. אף אחת מהשחקניות היחידות שהזכרת לא מפחידות כמוה לדעתי. לה יש את עוצמות שמזכירות את אלו של סרינה, השאלה רק אם היא תהיה מסוגלת להישאר רעבה כמוה".
בחזרה לגברים. כבר דיברנו על ההומוגניזציה הסגנונית בסבב. ובכל זאת – האם יש אלמנט טכני-טקטי שאתה חושב שקרוב לעשות קאמבק בשנים הקרובות בטניס העולמי? עלייה תכופה יותר לרשת בראליז? דרופ שוטים? אנדר ארם סרב…?
"אענה לך דרך דוגמא. דסטין בראון הוא טניסאי שמאוד אהבתי לראות, בגלל הסגנון המשוגע והמפתיע. הייתי חולה על המשחק שלו. הוא אפילו ניצח את נדאל בווימבלדון במשחק מטורף, אבל בשורה התחתונה הוא היה קוריוז. על מגרשים איטיים הוא קיבל בראש וירד בדירוג. לצערי גיוון סגנוני עבר מהעולם. המקצוענים עדיין ישתמשו מדי פעם בסרב אנד וולי, אבל רק כדי כאמצעי להפתיע את היריב. כמאמן אני ממליץ לילדים שלי לרוץ לרשת לפחות פעם אחת במשחקון, אבל בסבב יש המון שחקנים שיוותרו על זה פשוט כי הם טובים יותר מהקו האחורי. לגבי הגעה לרשת בראליז – אין שחקן שלא יודע להגיע לשם אחרי כדור קצר, זה חלק חשוב מהמשחק, אבל הגש ורוץ לרשת יישאר עדיין נחלת מגרשי דשא לרוב. באשר לאלמנטים טכניים אחרים, לדעתי, לכל שחקן בכל זאת יש ייחוד למרות הסגנון האחיד. זברב ומדבדב משתמשים, למשל, בטכניקה שונה ולא דומים בכלל אבל שניהם כן מסתמכים על הגשה חזקה וחבטות קו אחורי מדויקות".
האחת שיכולה לרשת את סרינה? אוסאקה
הימורים רבותיי, הימורים: אוסאקה בנשים, מדבדב בגברים
לא חשבת שתחמוק מהימורים, אני מניח… קדימה – מי לוקח, מי פיינאליסט, מי יכול להיות הסוס השחור, למי אתה צופה בלי קשר עונה קסומה, מי יאכזב, ומי תיקח בנשים?
"אצל הגברים אני הולך על גמר של מדבדב מול תים. מדבדב לוקח ב-4. אצל הנשים, גמר של אוסאקה מול אשלי בארטי, ואוסאקה לוקחת 0:2".
לסיום, יש פיל בחדר, והוא מחזיק מחבט ווילסון ולובש חולצה וסרט של יוניקלואו. רוג'ר פדרר יחזור לחיינו ממש עוד מעט, במרץ, בטורניר דוחא. אם היית חייב להמר, איך תיראה העונה שלו? האם נותר הסיכוי הזה לקחת את ווימבלדון? או האם אנחנו כבר במצב בו רבעי וחצאי גמר יהוו הישג מבחינתו?
"כבר שנים אני אומר שאין מצב שהוא מגיע יותר לחצי גמר בסלאם, אבל בפעמים הקודמות שדיברתי הוא חזר לרמה של טופ 3-4. כן, אולי על הדשא בווימבלדון אם הכל יתחבר לו, יכול לקרות משהו יפה. על שאר המשטחים יהיה לו קשה. אבל היי זה פדרר, והוא עוד יגרום לי לאכול את הכובע".
עולם הטניס מחכה לו בקוצר רוח. פדרר לצד גלעד בלום (itecenters.org)
תמיד תענוג לקרוא מה שיש לגלעד להגיד, מסכים עם רוב הנאמר, בהצלחה לטורניר אוסטרליה